עבורי (ואני סמוכה ובטוחה שאיני היחידה), אחד הדברים המאתגרים ביותר בתהליך הכתיבה הוא כתיבת המשפט הראשון, אז כמובן שווידוי זה אינו אלא דרכי לפתוח את ברז המילים. במשך שנים רבות נמנעתי מלכתוב, למרות שמאז שלמדתי כיצד, היה זה בשבילי מפלט מהמציאות ודרך להתמודד עם העולם שסובב אותי. כתבתי באנגלית, כתבתי בעברית, כתבתי שירים וסיפורים. כולם נעולים במגירה, כמובן. נחבאים בין ספרי מחזור וגיליונות ציונים, לבין צרורות פתקי התכתבויות וברכות יום-הולדת – שאריות מביכות של נעורים. אני מניחה – או, בעצם, מקווה – שאם אקרא בהם שוב, ייתכן שאגלה שהשד לא כתוב נורא כל כך, אם כי קשה לי להאמין.

גם רשימת הספרים שקראתי בשנים האחרונות מצומצמת למדי. הארי פוטר פה, קטניס אוורדין שם. ספרים רבים אחרים לא צלחתי. לאחר שסיימתי את התואר הראשון, ואפילו מעט לפני כן, קריאת (או: בליעת) ספרים הפכה מתחביב מופלא שהעסיק אותי עד השעות הקטנות, למקור לשעמום ואכזבה שוברי לב. כיצד הפכתי מאותה ילדה/נערה שקראה ספרים תוך כדי הליכה ברחוב ומתחת לשולחן הלימודים (ומעליו, באוניברסיטה), לאשה שלא מוצאת אף ספר שירתק אותה? פעם אחר פעם ניסיתי למצוא ספר בו אוכל להתכנס ולאבד את עצמי, ללא הועיל, עד שוויתרתי לגמרי, עד שהפסקתי לנסות. הייתי בטוחה שהתשוקה שבערה בי למילה הכתובה נחנקה ודעכה עד שלא נותר ממנה דבר מלבד ערימת פחמים. אבל כנראה שנותרו בי עוד כמה גחלים לוחשות (שניצתו מחדש לאחר לידת בני).

פתאום, כשפוסט של ידיד/ה כלשהו/י בפייסבוק כלל בתוכו אתגר קריאה לשנת 2016 שלכד את תשומת ליבי, חזרתי לקרוא. סיימתי סוף סוף את Outlander ("נוכרייה" בגרסתו העברית) של דיאנה גבלדון, וקראתי בשלושה ימים את "הר האושר", ספרו האחרון של אמיר גוטפרוינד – שמעולם לא היה עולה בדעתי לקרוא, אלא שאתגר הקריאה דרש ספר שיצא השנה. גם נשאה חן בעיני העובדה שרוב הספר מתרחש בחיפה, ורציתי לקרוא בשפת אמי, לשם שינוי. מהמשפט הראשון, כאילו נפרץ הסכר, ומצאתי את עצמי שוב קוראת בשעות-לא-שעות, 'רק עוד פרק', 'רק עוד פסקה'. ופתאום שב ועולה שוב הרגש, מפעפע וגועש מבפנים, מציף ועולה על גדותיו ואני מוכרחה להוציא אותו, לבטא אותו במילים. ואפילו אם אהיה היחידה שמוצאת משמעות במילים הללו, לפחות אזרתי את האומץ והוצאתי אותן מאורו המלאכותי של מסך המחשב, במערומיהן, אל השמש הנצחית המאירה את נבכי האינטרנט.

את אתגר הקריאה אני משלימה באמצעות ספריית הקינדל שלי, אבל את אתגר הכתיבה אשלים כאן, נחבאת בינות בלוגים אין-ספור, בלתי נראית, וחשופה לעיני כל.

אם כך, להלן הקטע הראשון שבחרתי לתרגם להנאתי (לעברית), מסיבות השמורות עם כל אם, מתוך "Dragonfly in Amber" ("שפירית בענבר"). אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר הראשון והמצוין בסדרה, ומקווה מאוד שעכשיו, לאחר שכבר נקשרתי לפירות דמיונה של גברת גבלדון, שהספרים הבאים לא יאכזבו. מודה ומתוודה, לא קראתי את תרגומו לעברית של ארז אשורוב, ואני יכולה רק לקוות שהגרסה שלי אינה נופלת ממנו (אם כי, קטונתי).

"

תינוקות, רכים הם. כל מי שמביט בהם רואה את עורם הרך והשברירי, ומזהה בו את אותה רכות הניכרת בעלי פריחת הורד, המזמינה את האצבע לגעת. אבל, כאשר חיים איתם וכשאוהבים אותם, חשים את אותה הרכות חודרת פנימה, את הלחי העגלגלה רועדת כרפרפת, את האצבעות, מפושקות וחסרות עצמות. מפרקיהם גומי מתמוסס, ואפילו כשנושקים להם בחוזקה, מתוך התשוקה שבאהבת קיומם, השפתיים שוקעות מטה ונדמה שלעולם לא יגיעו לעצם. אוחזים בהם קרוב, והם נמסים ומתעצבים, כאילו בעוד רגע ממש הם יזרמו וישובו לתוך הגוף.

"

לרשומה באנגלית.